העובדות

המדובר בשלושת בניו של המנוח מנישואיו הראשונים שהסתיימו בגירושים אשר הגישו התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה אשר הוגשה על ידי אשת המנוח מנישואים שניים.
המנוח ואשתו ערכו כביכול צוואה משותפת, עליה חתמו (לכאורה) בפני נוטריון.
בצוואה שהוצגה, אשת המנוח היתה היורשת היחידה של עיזבון המנוח לאחר פטירתו, וביום פקודתה נקבע כי יועבר מלוא העיזבון אך ורק לבנו של המנוח מנישואיו השניים, כאשר אין כל התייחסות (פוזיטיבית ו/או נגיטיבית) ליתר בניו של המנוח, אשר הינם יורשים על פי דין, ואינם אהודים על אשתו השניה של המנוח. עוד משחר היכרותם חשה אשת המנוח איבה עזה למשפחתו של המנוח מנישואיו הראשונים ובכלל זה לבניו כאמור. משכך, שמה לה ליעד לנתק את קשרי המשפחה ולסכל כל קשר ביניהם.

חשוב לציין כי החוק הרלוונטי למקרה זה יוצר חזקה חלוטה, לפיה אם מי שלקח חלק בעריכת הצוואה הוא גם בין הנהנים על פיה, בטלה ההוראה המזכה מכח החוק, ללא הצורך להוכיח כי הופעלה השפעה פסולה הלכה למעשה, ואף מבלי שתינתן לנהנה האפשרות לשכנע את בית המשפט כי לא היתה השפעה כזו.

בהתייחס למבחני הפסיקה כאמור, וביישומם למקרה, הרי בשל יחסי השררה אשר אפיינו את נישואיהם של המנוח ואשתו השנייה, ובשל חמדנותה של אשת המנוח את ממונו של המנוח, אין זה מן הנמנע כי היא ערכה לבדה את מסמך הצוואה ואנסה את המנוח לחתום עליו, ייתכן אף ללא ידיעתו שכן בשלב מסוים ביחסיהם, המנוח לא עוד היה אדון למחשבותיו.

בנסיבות אלה, המנוח, אשר חשש מאיומיה של אשתו מלהיוותר גלמוד בערוב ימיו לאחר שיצרה ריחוק בינו ובין משפחתו, וגרמה לו לתלות מלאה בה, הביאה אותו להיכנע למאווייה ורצונותיה ולחתימתו על מסמך הצוואה עם או בלי ליידעו מה טיבו של מסמך זה והשלכותיו, אולם בניו של המנוח לא ויתרו, ויצאו למלחמתם הצודקת באישה.

ברי, כי אין אדם בוחר לנשל את ילדיו החוקיים מעיזבונו על לא עוול בכפם, בלב שלם ומתוך רצון אמיתי, קל וחומר מקום בו כמה לקשר תקין וחופשי עם ילדיו, אשר נתקל בסירובה החד משמעי של אשתו. נהיר כי לולא השפעתה של אשתו היה מורה המנוח בצוואתו לחלק את עיזבונו לפחות בין כל יורשיו על פי דין ואין ספק כי צוואתו אינה משקפת את שבליבו. לולא התערבותה של אשתו ביחסים שבין המנוח לילדיו ברור כי היו שומרים על יחסים הדוקים זה עם אלו שהרי בניו היו קשורים לאביהם בלב ובנפש ואהבתם הרבה הייתה הדדית למרות הריחוק אשר נכפה עליהם בעל כורחם.

זאת ועוד, שפת אימו של המצווה לא היתה עברית, והוא לא שלט בשפה זו, אך הצוואה נכתבה בכל זאת בעברית, וגם עניין זה היווה פגם כשלעצמו.